הבלוג של הילה

אח/ות קטנ/ה בא/ה לעולם או מדוע נשים רבות חוות משבר לאחר הלידה השנייה



ההריון השני, והשנה שאחריו , התאפיינו בשנוי  גדול בחוויית האימהות שלי מול בני הבכור. 

מצד אחד הרצון העז לשמור על ה"בועה" הכמעט סימביוטית בין בני הבכור לביני מבלי לאפשר לתינוק החדש להפריע לנו, ובו בזמן נסיון כמעט נואש לפתח קשר חדש עם בני השני ולהתחלק בין שניים שזקוקים לי. 

לתוך המאבק הרגשי הבלתי מתפשר, והתפקוד היומיומי המאד אינטנסיבי אליו נשאבתי כבר בתחילת חופשת הלידה נכנסה תפיסת האימהות המסורתית על פיה אמהות מצופות לאהוב באופן מוחלט את ילדיהן, הן חסרות אנוכיות, וחזקות באופן המיטיב עם ילדיהן מיד מהרגע בו הן מקבלות את התואר "אמא". אם חלילה לא עמדת בקריטריונים את כבר כנראה  "לא מספיק טובה". פסגת המימוש העצמי והסיפוק הרגשי של האשה. 

ככה גדלתי, ככה הרגשתי. 

רק בשלבים מאוחרים יותר בחיים בכלל ובהורות שלי בפרט הורחבה ההגדרה העצמית . בינתיים לפחות בעיני עצמי הוגדרתי על פי תפקודי כאמא.

"מאז שחזרנו מבית החולים, אני שונאת כשמגיע הערב. מפחדת מהחושך, מהלילה, מה'אין לילה'. מהיקיצות ללא התראה, דווקא כשהצלחתי להירדם. אני בוכה, מתאבלת על הזוגיות- לא קרה לה כלום לזוגיות, היא פה, היא קיימת, אבל יותר לא נהיה רק שניים"

לצד האושר והסיפוק הגדול, חוויתי גם תחושת אובדן. אובדן של אוטונומיה וזמן, אובדן הזהות, אובדן דפוס היחסים הזוגיים, אובדן של הנשיות, המיניות, הגוף, אובדן חברים ואובדן הזהות המקצועית.

ואז כעבור תקופה מסוימת התחלנו להרים את הראש, הסתגלנו לחוסר השינה. הקטנצ'יק יוצא אולי כבר למסגרת, ואת חוזרת לעבודה. האינטימיות והזוגיות מתאוששים ומתאזנים, והנה מתחיל לדגדג לנו ההריון הבא.

אנחנו כבר יותר מוכנות לתפקיד, מודעות לאתגרים שמציבה בפנינו ההורות, והשלבים הראשונים שלאחר הלידה. עכשיו יש גם פעוט מתוק שצריך להכין אותו רגשית, והתחושה היא שאם עשינו את זה כבר פעם אחת אז רוב הסיכויים שבפעם השנייה יהיה קצת יותר פשוט.

אז למה בכל זאת נשים רבות חוות את המשבר הגדול דווקא בלידתו של הילד השני?

הלידה השנייה מזמנת התמודדויות רגשיות חדשות. 

אחת מהאימהות שליוויתי אמרה זאת מדויק- בלידה הראשונה עיקר ההתמודדות היא עם התינוק , הבכור. ובלידה השנייה עיקר ההתמודדות היא עדיין עם הבכור 

• המחויבות והנאמנות לצרכיו של הילד הבכור אל מול הצורך האימהי לטפל בתינוק החדש.

• אובדן של הקשר ה"זוגי" הקרוב והכמעט סימביוטי עם הבכור, אל מול הצורך לפנות מקום רגשי לתינוק החדש.

• רגשות אשמה כלפי הבכור אל מול צורך להגן על התינוק שנולד אפילו מקנאותו של אחיו.

• האם אוכל לאהוב את התינוק שייולד?

• האם אמשיך לאהוב את ילדי בכורי כפי שאהבתי עד כה?



**** משבר הדחה*****

"הייתי כל כך שבויה בפחד שלי שהגדול יקופח וירגיש זנוח, ששכחתי להרגיש את העוצמות של תחילת הקשר עם התינוק שרק נולד. ברור לי היום שסחבתי איתי את חרדת הנטישה שלי, את תחושת הקיפוח הבלתי נסבלת. כנראה שככה זה כשבכורים. אתה מרכז העולם עד שנולד עוד זאטוט וגונב את ההצגה ואז איך שלא תסובבו את זה וכמה שלא תנסו לגונן ולעטוף את הבכור כדי שה'מכה' תהיה פחות כואבת הוא ירגיש מקופח. כנראה שכך גם אני הרגשתי כבכורה, וכנראה שלמרות הניסיונות המאוד גדולים שלי לגונן על בני בכורי, עדיין גם היום מרגיש שמקפחים אותו".


ובאמת, למשך תקופה מסוימת היה הילד הבכור הילד היחיד, מרכז המשפחה, ללא מתחרים, בעל מונופול על תשומת הלב, ובשלב מסוים, לעתים קרובות ללא הכנה מוקדמת ובפתאומיות, הוא מוצא את עצמו מנושל ממעמדו.

שינוי זה מביא את הבכור "להילחם" כדי למשוך אליו בחזרה את אמו ו"לכבוש" את תשומת הלב שלה על מנת לחזור למעמדו הקודם. כמה מונחים מעולם הקרבות והמלחמה נכנסו פה במשפט קצר אחד. כי לעתים החוויה, כאמא, היא כי את נמצאת בשדה קרב, בו כל אחד דורש את "חלקת האלוהים" הקטנה שלו בתשומת הלב שלך.


"הייתי מאוד גאה בבחירות שעשיתי אחרי הלידה השנייה. דאגתי מאוד לבכור שלי, איך יגיב איך יקבל את אחיו הקטן, כמה יקנא וירגיש נטוש. הוא היה בקושי בן שנתיים וחצי והיה לי חשוב שהכל יהיה כמו בספר ואפילו יותר מזה. אז מיד ביררתי אם הוא יכול להיות אתנו במלונית אחרי הלידה ואחרי הלילה הראשון בבית החולים עלינו למלונית אני, אישי היקר, בני בכורי והתינוק החדש. וכולם קרקרו סביב הגדול וקנו לו מתנות, והחזרה הביתה אחרי שלושה ימים היתה כמו חלום כולנו ביחד כמשפחה ולא הרגשתי שנעלמתי לו. מושלם.

כל מה שרציתי זה שהתינוק יישן ויהיה רגוע כדי שאוכל להיות עם הגדול. ודאגתי שתהיה לי עזרה כמה שיותר אחר הצהריים כדי שהגדול חס וחלילה לא יצטרך לדחות סיפוקים. הוי כמה טעויות. בדרך שכחתי שיש שם תינוק קטן וגם לו יש צרכים, וגם אמא שלו שם, וגם היא מרגישה כל מיני דברים שלא תמיד קשורים לבן הבכור שלה. וכמה רגשות אשמה…"


"אח קטן הוא מתנה?!"

מעולם לא הצלחתי להתחבר לאמירה על כך שהתינוק הקטן הוא "מתנה" לאח הבכור. על איזו "מתנה" אתם מדברים? כל עולמי חרב עלי כשנולדה לי אחות קטנה. הייתי פספוסה בת שנתיים וקצת, כרוכה אחרי אמי, שהיתה כל עולמי. ובבת אחת הפכתי לילדה גדולה. שצריכה להיות אחראית, עצמאית, ולהתחשב. להתחשב בתינוקת שצריכה עכשיו את אמא, להתחשב באמא שעייפה וצריכה לדאוג לתינוקת. מזל שהיה שם אבא ש"יאסוף" את השברים ויגונן.


ואם חשבתי שהקשר החם והחברי שאחותי ואני הצלחנו לבנות בינינו גם בזכות הוריי, מסמן כי התגברתי על "משבר ההדחה" שחוויתי כבכורה לפני כמה עשרות שנים, הרי שכשנולד בני השני, נוכחתי כי יש לכך השפעה גם היום על האופן בו אני מתנהלת כאמא.


ההתמודדויות שלי הן לא רק כאמא, אני פועלת גם מתוך החוויות שלי כילדה, בת בכורה, כאחות. 

"זו לא מתנה זה משבר" רציתי לצעוק כשהפכתי לאמא בפעם השנייה. רק אחרי שהדברים מתאזנים קצת, ולומדים לחיות את השגרה החדשה אפשר גם ליהנות קצת יותר מהמתנה, להתבונן עליהם על השניים הקטנים שלי, מתקרבים משחקים רבים והופכים לזוג אחים, חברים, בלתי נפרדים.

ועד שלומדים עושים טעויות, נאבקים ברגשות האשם, מתנהלים קצת על אוטומט, במיוחד בשעות אחר הצהריים והערב כשצריך לנהל שני קטנטנים שזקוקים להכלה והאכלה בו זמנית, ונעזרים! בעיקר נעזרים.

מעגל ׳ אמהות מדברות׳ חדש מחכה לך

 מוזמנת לשריין מקומך עמנו כבר עכשיו️

- התמודדות עם לידה שנייה- הרצאת נושא- מפגש בוקר

להרשמה להרצאה ואו למעגל הקרוב:





כתובת: רחוב אבני החושן 58

טל: 054-5336438

אימייל: dorbraver@gmail.com

  • Black Facebook Icon

 © 2018 כל הזכויות שמורות - הילה מרחב לנשים לאחר לידה והורות ראשונית
 
NETMII בניית אתרים